tof-miriam1

תוף המסגרת הוא מן התופים העתיקים בעולם. התוף עשוי מסגרת עץ עגולה שעליה מתוחה יריעת עור. המידות השונות של התוף והצלילים המגוונים המופקים ממנו מושפעים ממקורותיו הגיאוגרפיים והתרבותיים.

התוספות השונות הנלוות לתוף:  פעמונים, טבעות או מיתרים המתוחים על העור, מושפעות אף הן משיוכו האזורי והתרבותי.  ניתן למצוא גם תופים אשר עליהם מתוחים עורות משני צדי התוף וביניהם הוכנסו זרעים או גרעינים המעניקים מנעד צלילי נוסף.

רוב תופי המסגרת צורתם עגולה אולם קיימים גם תופי מסגרת מרובעים. אופן הנגינה בתוף מגוון אף הוא:  נגינה באמצעות האצבעות בטכניקות הקשה שונות, נגינת כף יד, נגינה בעזרת זרדים (מברשות), מקלות באורכים ועוביים שונים.

לתוף המסגרת גרסאות ושמות שונים בתרבויות ברחבי העולם: בנדיר (תורכיה, מרוקו), פנדרו (ברזיל), טמבורלו (איטליה), מזאהר (מצרים), קנג׳ירה (הודו), פנדרטה (ספרד), טאר (צפון אפריקה), טמבורין (כלי הקשה מערבי), ריק (מצרי), דאף (כלי הקשה מזרח תיכוני). במזרח התיכון נפוץ תוף המסגרת בשם דאף (Daf / Def) והוא כולל את תופי היד העגולים, גדולים וקטנים על כל צורותיהם וצליליהם. הריק, המזאהר, הבנדיר שייכים למשפחת תופי הדאף. 

בתרבות היהודית הישראלית העתיקה מכונה תוף המסגרת ״תוף מרים״. הדמיון הפונטי בין המילים דאף ותוף (תורכית, פרסית, ערבית בעברית) הוא עדות קדומה נוספת למקורות התרבות היהודית הישראלית באזור המזרח התיכון.  השם מרים הנלווה לתוף מתייחס למרים הנביאה, הדמות המקראית, בת עמרם ויוכבד, אחות אהרון ומשה משבט לוי, השבט אשר נבדל מיתר בני ישראל בייעודו לעבודת בית המקדש שכללה שירה ונגינה.  מרים אשר נמנית עם שבע הנביאות שקמו לישראל הובילה את תרבות נגינת התוף במסורת היהודית ישראלית בתקופת המקרא.  

״ ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידיה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים במחולות ״  שמות טו 20

מן העדויות במקרא וממצאים ארכיאולוגים של צלמיות בארץ ישראל עולה כי תוף מרים המקראי היה תוף עילי בגודל של 12 עד 14 אינץ’, וצורתו הראשונית והפשוטה היתה מסגרת עץ (ברוב המקרים) ועור מתוח מצדו הקדמי של התוף. ככל הנראה היה התוף ללא מצילות ותוספות כלשהן עליו.

תרבות הנגינה בתוף מרים נתקיימה גם כן בטקסים דתיים ורוחניים ובאירועים מיוחדים כמו חתונה, ראש חודש, כניסה ויציאת שבת וכדומה. נגינת התוף נעלמה וכמעט נכחדה כליל מן התרבות היהודית מאז חורבן בית המקדש השני בירושלים בשנת 70 לספירה ע”י הקיסר הרומאי טיטוס פלאביוס. עם חורבן הבית נאסר על היהודים לשמוח ולנגן ניגונים בבתי הכנסת ובאירועים דתיים רוחניים. היה עליהם להישאר באבל עד לבנייתו מחדש של בית המקדש.

מאז ועד היום נוכחותו של תוף מרים בתרבות הישראלית הייתה מינורית. הוא שימש בעיקר ככלי עזר בקרב מורות וגננות ליצירת תקשורת עם הילדים: קריאה, איסוף או פיזור הילדים, נגינה ושירה משותפת כחלק מתוכנית חינוכית, משחקי חברה וכדומה. תוף מרים לא נתפס ככלי מוזיקלי משמעותי ולא שולב בעשייה מוזיקלית רצינית ואומנותית בתרבות הישראלית היהודית מאז חורבן בית המקדש השני. פועלו המוזיקלי של זהר פרסקו מעניק ביטוי עשיר לאפשרויות הגלומות בתוף מרים ומשלבו מחדש בתרבות היהודית – הישראלית בת זמננו.